וּלְאַחְאָב שִׁבְעִים בָּנִים בְּשֹׁמְרוֹן וַיִּכְתֹּב יֵהוּא סְפָרִים וַיִּשְׁלַח שֹׁמְרוֹן אֶל שָׂרֵי יִזְרְעֶאל הַזְּקֵנִים וְאֶל הָאֹמְנִים אַחְאָב לֵאמֹר – הכוונה שלאחאב היו [בלשון עבר], לפי שאחאב כבר מת.⁠¹

׳האומנים אחאב לאמר׳ – דהיינו ׳אשר לאחאב׳, וכוונתו לשרים הנושאים [באחריות] לענייני המלכות, המנהלים את העם. ומכאן קוראים לעמודי התווך ולעמודים הנושאים את הבניין ׳ואת האומנות אשר צפה חזקיהו׳ (מלכים ב יח,טז);⁠² ויש אומרים בעניין הנהגה וניהול העם שהן הטובות ביותר, ׳שאהו בחיקך כאשר ישא האמן׳. וממנו נֶאמר. ׳ואפס עצור ועזוב׳ (דברים לב,לו), כפי שביארנו גם בפרשת ירבעם ואחאב, כי ב׳עצור׳ [הכוונה] למלך ולשליט, מ׳זה יעצור בעמי׳ (שמואל א ט,יז); ׳יורש עצר׳ (שופטים יח,ז); ׳ועצור במלין מי יוכל׳ (איוב ד,ב). ׳ועזוב׳ – נושא, מ׳עזוב תעזב עמו׳ (שמות כג,ה); ׳ותעזב אליו יגיעך׳ (איוב לט,יא), – תישא אליו את כל רכושך אשר יגעת עליו; ואומרים על הרמת הקול, ׳אעזבה עלי שיחי׳ (איוב י,א).⁠³ ופירש קמחי, ״⁠ ⁠׳האומנים׳ – המגדלים אותו מנערותו, והם אנשי עצתו אשר עליהם ענייני המלכות; ויונתן תרגם ׳ולות תורביניא׳. וביאור ׳האומנים׳ רומז לאותם נכבדים שגידלו את ילדי אחאב. ׳אומנים׳ – אוֹמְנִים,⁠⁴ מ׳ויהי אומן את הדסה׳ (אסתר ב,ז).

וְעַתָּה כְּבֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֲלֵיכֶם וְאִתְּכֶם בְּנֵי אֲדֹנֵיכֶם וְאִתְּכֶם הָרֶכֶב וְהַסּוּסִים וְעִיר מִבְצָר וְהַנָּשֶׁק – עיר מבוצרת, בצורה, והנשק; וכן תרגם ׳ומרי זינא׳.⁠¹

וַיִּכְתֹּב אֲלֵיהֶם סֵפֶר שֵׁנִית לֵאמֹר אִם לִי אַתֶּם וּלְקֹלִי אַתֶּם שֹׁמְעִים קְחוּ אֶת רָאשֵׁי אַנְשֵׁי בְנֵי אֲדֹנֵיכֶם וּבֹאוּ אֵלַי כָּעֵת מָחָר יִזְרְעֶאלָה וּבְנֵי הַמֶּלֶךְ שִׁבְעִים אִישׁ אֶת גְּדֹלֵי הָעִיר מְגַדְּלִים אוֹתָם – לו היתה [המלה] ׳שנית׳ חוזרת אל ׳ספר׳, היה אומר ׳שני׳, לפי שהוא [ממין] זכר. אבל כוונתו ״פעם שנית״. או שיש בו מילה נסתרת ממין נקבה, דוגמת ״איגרת״ או משהו דומה לה.⁠¹

׳קחו את ראשי אנשי בני אדוניכם׳ – קחו את הראשים של אנשי בני אדונכם. כוונתו היתה לראשים של בני המלך, לא של זולתם, אבל אמר ׳ראשי אנשי׳ ולא אמר ׳ראשי בני׳, כדי להודיע שכולם אנשים [בוגרים], אין בהם [מישהו] קטן; ויש אומרים שכוונתו היתה: קחו את ראשי החברים של בני אדונכם יחד עם [הראשים של] בני המלך, לפי שאָמרו ׳בני המלך׳ עולה בקנה אחד עם אָמרו ׳קחו את ראשי׳.⁠²

וַיִּשְׁחֲטוּ שִׁבְעִים אִישׁ וַיָּשִׂימוּ אֶת רָאשֵׁיהֶם בַּדּוּדִים – סלים [גדולים], או סלים [קטנים];⁠¹ וכן אמר התרגום ׳בסליא׳; וכמוהו ׳שני דודאי תאנים׳ (ירמיהו כד,א), האלף יתרה, והראיה אָמרו ׳הדוד האחד והדוד השני׳.⁠² וממנו נקרא שם הכלי³ שנושאים בו את הטיט ואת הלבֵנים: ׳כפיו מדוד תעברנה׳ (תהלים פא,ז).

וַיֹּאמֶר שִׂימוּ אֹתָם שְׁנֵי צִבֻּרִים – שתי ערמות, מ׳ויצברו אותם׳ (שמות ח,י).⁠¹

(ט-י) צַדִּיקִים אַתֶּם – כוונתו באמירה זו שאינכם נענשים¹ בגלל שהרגתם את אלה, לפי שהם אויבי ה׳.

וּמִי הֵכָּה אֶת כָּל אֵלֶּה – כלומר מי הוא להכות את כל אלה הגבורים, לולי כי ה׳ הסגירם כדי לקיים דברו, והוא אמרו אחריו: כִּי לֹא יִפֹּל מִדְּבַר ה׳ אַרְצָה.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק ט]

וַיַּךְ יֵהוּא אֵת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְבֵית אַחְאָב בְּיִזְרְעֶאל וְכָל גְּדֹלָיו וּמְיֻדָּעָיו וְכֹהֲנָיו עַד בִּלְתִּי הִשְׁאִיר לוֹ שָׂרִיד – ׳מיודעיו וכהניו׳ – ייתכן שהם מנהיגים ומפקדים, כמו ׳ובני דוד כהנים היו׳ (שמואל ב ח,יח); וייתכן שהם משרתי הפסילים, כאָמרו לאחר מכן (יט), ׳כל נביאי הבעל כל עובדיו וכל כהניו׳.⁠¹ ר׳ יצחק ז״ל אמר, ׳ומיודעיו וכהניו׳ – ומכריו ויחידי הסגולה שלו. באָמרו ׳בכהניו׳ הוא מתכוון ליחידי הסגולה שלו, כמו ׳ובני דוד כהנים היו׳ (שמואל ב ח,יח); ׳וגם עירא היאירי היה כהן לדוד׳ (שמואל ב כ,כו). ואין זה מתקבל <על הדעת> שהוא מתכוון לכהני הבעל, שהרי הוא הזכיר אותם בהמשך (יח)⁠² באָמרו ׳אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה׳, לפי שאמר אחריו (יט), ועתה כל נביאי הבעל כל עבדיו וכל כהניו קראו אלי איש אל יפקד׳. וכן פירש קמחי, ׳וכהניו׳ – ראשיו; וכן ׳מוליך כהנים שלל׳ (איוב יב,יט) – ראשים; וכן ׳חבר כהנים׳ (הושע ו,ט) – חבורת השרים; וכן ׳ובני דוד כהנים היו׳ – ראשים.⁠³ התרגום אמר ב⁠[ביאור] ׳גדוליו ומיודעיו וכהניו׳ – ׳רברבוהי וקריבוהי וחברוהי׳.

וַיָּקָם וַיָּבֹא וַיֵּלֶךְ שֹׁמְרוֹן הוּא בֵּית עֵקֶד הָרֹעִים בַּדָּרֶך – כלומר הוא הגיע אל ׳בית עקד׳, שהוא לרועים, על הדרך, ומצא את אחי אחזיהו. נראה שמקום זה נקרא ׳בית עקד׳ מפני שבו מצא מחסה הצאן בעל הצבעים השונים, עקודים נקדים וטלואים. אולם אם הרוב היו עקודים, הרי שהמקום נקרא משום כך ׳בית עקד׳. התרגום אמר בעניין זה, ׳והוא בית כנישת רָעַיָא באורחא׳, וביאר את ׳עֵקַד׳¹ – ׳כינוס׳, מלשון הכתוב ׳ויעקד את יצחק בנו׳ (בראשית כב,ט) – אסף את ידו לרגלו, חיברן וקשרן. וכך אמרו: ויעקד ידיו ורגליו מאחוריו הידים עם הרגלים, והיא עקידה, והוא לשון עקודים, שקרצוליהון לבנים, מקום שעוקדים אותם היו בו ניכר.

וְיֵהוּא מָצָא אֶת אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר מִי אַתֶּם וַיֹּאמְרוּ אֲחֵי אֲחַזְיָהוּ אֲנַחְנוּ וַנֵּרֶד לִשְׁלוֹם בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְנֵי הַגְּבִירָה – כלומר ונֵרַד¹ לשאול בשלומם. וכוונתם באָמרם ׳מלך׳ ו׳גבירה׳ לאחאב ואיזבל, ולא ידעו שכבר נהרגו. ביארו שכוונתו ׳לשאול לשלום בני המלך ובני הגבירה׳, וביארו שכוונתו ׳לשאול לשלום בני המלך׳, כלומר נברכם לשלום ונברר מה אירע להם.⁠²

אמר כאן, ׳ויהוא מצא את אחי אחזיהו׳, ואמר בדברי הימים שהאויבים חיפשו את יהורם אביו, הרגו את כל בניו ולא השאירו לו זולת יהואחז, והוא אחזיהו, והוא אָמרו ׳וימליכו יושבי ירושלם את אחזיהו בנו הקטן תחתיו כי כל הראשנים הרג הגדוד הבא בַעַרָבִים למחנה׳ (דברי הימים ב כב,א) וגו׳. ולמדנו שבאָמרו ׳אחי אחזיהו׳ אין הכוונה לאֶחָיו מהוריו. וגם בדברי הימים ביאר, כי אלה שיהוא הרגם הם בני אחֵי אחזיהו, [וזאת] כשאמר, ׳ויהי כהשפט יהוא עם בית אחאב וימצא את שרי יהודה ובני אחי אחזיהו משרתים לאחזיהו ויהרגם׳ (שם שם,ח). אם נֹאמר שהם באמת בני אחָיו, יש שתי אפשרויות: (א) או שהם בני בני עתליה, ועתליה היא בת איזבל. [במקרה זה] נהיה חייבים לומר, שהם הולידו את הילדים כשהם קטנים, מעל גיל עשר, ואלה שהרגם יהוא היו בני גיל זה או מעט יותר; (ב) אם לא נֹאמר עליהם שהם מבני עתליה, הרי שיש להמשיך ולומר, שיהורם נשא נשים לפני עתליה, ואלה [נולדו] מהן, ואז לא יקשה עלינו. אם נֹאמר שהם בני דודים, הרי ש⁠[אפשרות] זו נוחה יותר ללא ספק. אם כן,⁠³ יהוא הרג את אלה כי הם נטו לבית אחאב, או כי הם היו מצאצאי עתליה, לפי אחת הדעות,⁠⁴ והיו גם רשעים בפני עצמם.

(טו-טז) וַיֵּלֶךְ מִשָּׁם וַיִּמְצָא אֶת יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב לִקְרָאתוֹ וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו הֲיֵשׁ אֶת לְבָבְךָ יָשָׁר כַּאֲשֶׁר לְבָבִי עִם לְבָבֶךָ וַיֹּאמֶר יְהוֹנָדָב יֵשׁ וָיֵשׁ תְּנָה אֶת יָדֶךָ וַיִּתֵּן יָדוֹ וַיַּעֲלֵהוּ אֵלָיו אֶל הַמֶּרְכָּבָה – ׳וילך משם וימצא את יהונדב בן רכב לקראתו ויברכהו׳ – כלומר אמר לו ׳יברכך ה׳⁠ ⁠⁠״, וכבר ביארנו זאת בפירוש שמואל.

׳ויאמר אליו היש את לבבך ישר כאשר לבבי עם לבבך׳ – כלומר, האם לבך ישר עמי, בעל כוונה טובה, כפי שלבי שלם אתך.

׳ויאמר יהונדב יֵש׳ – כלומר: כן.

׳וָיֵש תנה את ידך׳ – שיעורו: ׳ואם יש –תנה את ידך׳ – כלומר, אם [הוא] באמת [כך], לחץ את ידי ל⁠[סימן של] שבועת אמונים וציות.

׳ויתן ידו׳ – נשבע לו אמונים, ועניינו התחייבות ושבועה.⁠¹ אמרו רז״ל: יהונדב מתחלה היו קורין אותו יהונדב, וכיון שנתחבר ליהוא מנעו ממנו אות אחת ונקרא יונדב, ׳לא יכרת איש ליונדב בן רכב עומד לפני כל הימים׳ (ירמיהו לה,יט). מכאן אמרו: אל תתחבר לרשעו אפלו לקרבו לתורה.⁠² וכן את מוצא באחאב בן קוליה – בתחלה היו קורין אותו אחאב, כיון שעשה מעשים רעים מנעו ממנו אות אחת ונקרא אחב.⁠³

׳ויעלהו אליו אל המרכבה׳ – ציווה שירכב אתו על מרכבתו ובחברתו, כפי שאמר (טז) ׳וירכיבו אותו ברכבו׳. וכבר ביארנו דוגמת זאת פעמים רבות, שמי שציווה דבר ונעשָׂה, אומרים שהוא עשהו; וכמוהו ׳ויאסר יוסף מרכבתו׳ (בראשית מו,כט); ׳ויבן שלמה׳ (מלכים א ו,יד); והרבה זולתם.⁠⁴ בעניין ׳היש את לבבך כאשר לבבי עם לבבך,׳ אמרו שאם אדם רוצה לראות אם חברו אוהבו או שונאו, יתבונן מה יש בלבו כלפיו, לפי שבלב חברו יש [רגש] דוגמתו. ועל זה אמר הכתוב: ׳כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם׳ (משלי כז,יט); והחכמים אומרים: ׳מא דבלבך לחברך, מא דבלביה עלך׳;⁠⁵ ואומרים בערבית: שים ידך על כבֵדך, כפי מה שאתה תמצא אותי אני אמצא אותך.

(טו) ופירשו ׳תנה את ידך ויתן ידו׳ – לקיום הברית, כי כן המנהג לקיים כל דבר, יתן אדם ידו על ידו שלחברו, על דרך ׳תקעת לזר כפיך׳ (משלי ו,א); ואפשר להיות ׳תנה את ידך׳ – להעלותו על המרכבה עמו.

[ביאור לפסוק זה כלול בביאור פסוק טו]

וַיַּךְ אֶת כָּל הַנִּשְׁאָרִים לְאַחְאָב בְּשֹׁמְרוֹן עַד הִשְׁמִידוֹ כִּדְבַר ה׳ – שיעורו: ׳עד אשר השמידו׳, והכינוי [המושאי] הוא על אחאב ועל מי שחסה בצילו והתייחס אליו. לוּ הכינוי היה על יהוא, היתה הכוונה ׳השמידו אותם׳ בפתח תחת ההא, לפי שהיה מקור [של פועל] יוצא [בבניין] כבד.⁠¹

וְיֵהוּא עָשָׂה בְעָקְבָּה לְמַעַן הַאֲבִיד אֶת עֹבְדֵי הַבָּעַל – בתחבולה והעמדת פנים לרעה;⁠¹ וכמוהו ׳ויעקבני זה פעמים׳ (בראשית כז,לו). ופירשו ׳ויעקבני׳ כמו ׳מרמה׳, וייתכן להיותו מגזרת ׳עקוב הלב׳ (ירמיהו יז ט); ׳והעקוב הפך המישור׳ (ישעיהו מ,ד).⁠² ותרגם ׳ויהוא עבד בחכמה׳.⁠³ ואמר צרפתי, ״ויש מתרגמין ׳ויעקבני׳ – ׳וחכמני׳, נתחכם לי״.⁠⁴ ויש שביארו את ׳בעקבה׳ כמו ׳בערמה׳; ו׳ערמה׳⁵ היא שם ההערמה; ואמרו ׳מערימין על הבכור׳;⁠⁶ ׳מותר להערים בדבר זה׳;⁠⁷ ׳לא יערים ואם הערים אסור׳;⁠⁸ ׳ובלבד שלא יערים׳;⁠⁹ ׳החמירו במערים יתר מן המזיד׳¹⁰ – הכל רמאות, העמדת פנים והערמה, מ׳והנחש היה ערום׳ (בראשית ג,א). ׳ערמה׳ במקורה היא פקחות, ידיעה, מחשבה טובה ויכולת חשיבה, [אבל] אם תוציא את [מעלות] השלֵמות האלה בחסרונות, תהיה התוצאה העמדת פנים, רמאות והערמה. ה׳הערמה׳ עלולה להיות לצורך השגת מעלה, כגון ׳בא אחיך במרמה ויקח ברכתך (שם כז,לה); ואילו ׳ערמה׳ בפקחות ובמחשבה, כגון ׳ושומר תוכחת יערים׳ (משלי טו,ה); ׳אני חכמה שכנתי ערמה׳ (שם ח,יב). ופירש צרפתי¹¹, ׳בא אחיך במרמה׳ (בראשית כז,לה) – בחכמה. רבי׳ סעדיה אמר בביאור ׳⁠ ⁠׳אני חכמה שכנתי ערמה׳ (משלי ח,יב) – אני החכמה שוכנת בערמה.⁠¹² אָמרו ׳שכנתי ערמה׳, אין זו ערמה של רמאות,⁠¹³ אלא תבונה וערמה של משמעת לה׳, וכפי שאומרים החכמים ז״ל: ״לעולם יהא אדם ערום ביראה׳;⁠¹⁴ וכמו שעשה חושי הארכי בעצה כשהציל את דוד;⁠¹⁵ וכמו שעשה ר׳ אליעזר כשאמר לקיסר רומי שהשופט צודק, כלומר אדון העולמים,⁠¹⁶ והגישו לו בשר חזיר והיה טובל אחת מאצבעותיו במרק ומוצץ אחרת;⁠¹⁷ וכמו שעשה אחד מתלמידי ר׳ מאיר כשאדם אחד ביקש אצלו מחסה והוא החביאו. אחר כך עמד ואמר למי שביקשו: מאז שעמדתי לא ראיתיו;⁠¹⁸ ודוגמת אלה רבים. סוגים אלה של ערמה הם ׳ערמה משובחת׳, אבל הערמה שבזולת זה בחטא, עליה אמר, ׳לוכד חכמים בערמם׳ (איוב ה,יג).⁠¹⁹

וַיֹּאמֶר יֵהוּא קַדְּשׁוּ עֲצָרָה לַבַּעַל וַיִּקְרָאוּ – כלומר, זַמנו את כולם וקִראו להתכנס [בשביל] הצלם ו⁠[הם] קָראו.⁠¹ ותרגם ׳זמינו כנישא׳; ותרגם ׳עצרת תהיה לכם׳ (במדבר כט,לה) – ׳כנישין תהון׳.

וַיִּמָּלֵא בֵית הַבַּעַל פֶּה לָפֶה – כלומר ׳פה אל פה׳. ואמר על כך התרגום ׳סְפָא בִסְפָא׳¹ וביארו כמו ׳מן הקצה אל הקצה׳.⁠²

וַיֹּאמֶר לַאֲשֶׁר עַל הַמֶּלְתָּחָה הוֹצֵא לְבוּשׁ לְכֹל עֹבְדֵי הַבַּעַל וַיֹּצֵא לָהֶם הַמַּלְבּוּש – הממונה על האוצר¹ שבו הבגדים והמלבושים.⁠² יסוד המלה הוא ׳עטיפה׳ מ׳והחתל לא חתלת׳ (יחזקאל טז,ד).⁠³ ואמר התרגום, ׳על קִמַטְרָיָא׳, ו׳קמטר׳ בערבית הוא תיבה; ויש מבארים בזה ׳לאשר על אוצר הבגדים של מלבושי הכבוד׳;⁠⁴ ויש מבארים ב׳קִמַטְרָיָא׳ – ׳קמטרה׳, ו׳קמטרה׳ אמתחת עור ששמים בה בגדים.⁠⁵

וַיַּשְׁלִכוּ הָרָצִים וְהַשָּׁלִשִׁים וַיֵּלְכוּ עַד עִיר בֵּית הַבָּעַל – כלומר השליכו אותם הרוגים¹ ולא רדפו אחריהם למקום בית הפסל; וכמוהו ׳ישלך² עליו ולא יחמול׳ (איוב כז,כב). ופירשו ׳וישליכו הרצים והשלישים׳ – את פגריהם ארצה ׳וילכו עד עיר בית הבעל׳; וכן תרגם, ׳ורמו רהטיא וגיבריא קטילין ואזלו עד קרית בית בעלא׳. ומשמעות ׳הרצים׳ – הרוכבים בעלי הסוסים המזדרזים לבוא ולהגיע; ו׳שלישים׳ – שרים.

וַיִּתְּצוּ אֵת מַצְּבַת הַבָּעַל וַיִּתְּצוּ אֶת בֵּית הַבַּעַל וַיְשִׂמֻהוּ (כתיב: למחראות) לְמוֹצָאוֹת עַד הַיּוֹם – כך כתיב, וקרי ׳למוצאות׳, כלומר החריבו את מקום הפסל, וכל מי שעבר עליו עשה שם את צרכיו, לפי שהשם ׳צואה׳ גזור מ׳יצא׳, דהיינו עשו אותו [מקום] מוכן להוצאת הפסולת והצרכים, והוא שכתוב ׳למחראות׳. והוא מ⁠[אותה] משמעות, לפי שהוא מ׳חור׳, והוא מקום [יציאת] הצואה והוצאת הפסולת הגסה; ואילו ׳מוצאות׳ כולל את שני [סוגי] הפסולת, על אף שהוא מ׳צואה׳, והוא קרי וכתיב ומשמעותם אחת.⁠¹ ותרגם ׳וְשַוְיהָא לבית מפקנת² אנש עד יומא דין״.

(ל-לא) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל – לא הודה ליהוא אלא על שהכרית את בית אחאב ודבר ה׳ התקיים¹ על ידו, אבל הוא לא היה שלם בעבודת ה׳,⁠² כפי שאמר (כט), ׳רק חטאי ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל לא סר יהוא מאחריהם עגלי הזהב אשר בית אל ואשר בדן׳. אָמרו ׳בני רבעים ישבו לך׳ – יעברו ארבעה דורות, שבכל אחד מהם יהיה לך מי שיֵשב על כיסא ישראל; וכבר הזכיר זאת בהמשך. לשון זה מוכיח, שה׳ יתעלה זכרו אינו מאבד טובה לאיש,⁠³ והוא גמל לו על מעשה טוב זה בעולם הזה, [אבל] הוא נענש ללא ספק בעולם הבא, לפי שאמר (לא), ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה׳⁠ ⁠׳.⁠⁴ אמרו ז״ל, שהסיבה לכך שיהוא חטא בעבודת הפסלים, שהוא ראה חותמו של אחיה השילני שחתם באגרת ירבעם בן נבט שכתב אותה בעת עשיית העגל; והוא אמרם ז״ל: גסות הרוח שהיתה בירבעם היא טרדתו מן העולם, שנאמר (מלכים א יב,כו-כז), ׳ויאמר ירבעם בלבו עתה תשוב הממלכה לבית דוד אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה׳ בירושלם ושב לב העם הזה אל אדוניהם אל רחבעם מלך יהודה והרגוני ושבו אל רחבעם מלך יהודה׳. אמר: גמירי דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. כיון דחזו ליה לרחבעם דיתיב ואנא קאימנא, אמרי האיי מלכא והאי לאו מלכא. ואי יתיבנא סברי מורד במלכות הוא וקטלו לי. מיד ׳ויועץ המלך ויעש שני עגלי זהב׳ (שם שם,כח). מאי ׳ויועץ׳? אמר רב נחמן: הושיב רשע אצל צדיק. אמר להו: מלכא אנא, אמרו ליה: אין. מקבלתו מני מא דאמינא לכו? אמרו ליה: אין. אמר להו: אפ⁠[ילו] למפלח עבודה זרה פליחותו לעבודה זרה? אמר ליה צדיק: חוס ושלום. אמר ליה רשע לצדיק: אפשר גברא כירבעם פלח לעבודה זרה, אלא לנסונן הוא דקא באעי. אמרו ליה: אין. ואף אחיה השילני טעה וחתם, שנאמר, ׳ויאמר ה׳ אל יהוא יען אשר הטיבות לעשות הישר בעיני ככל אשר בלבבי עשית לבית אחאב בני רבעים ישבו לך על כסא ישראל; וכתיב אחריו, ׳ויהוא לא שמר ללכת בתורת ה׳ אלהי ישראל בכל לבבו, לא סר מכל חטאת ירבעם אשר החטיא את ישראל׳. מאי גרמא ליה? אמר אביי: ברית כרותה לשפתים, שנאמר (יח), ׳אחאב עבד את הבעל מעט יהוא יעבדנו הרבה׳. ראבא אמר: חותמו של אחיה השילני ראה וטעה.⁠⁵